התלבטות שלא נגמרת היא כמעט אף פעם לא מחסור במידע — היא קונפליקט רגשי לא פתור. כשהראש מושך לכיוון אחד ("ההצעה הזאת הגיונית") והרגש לכיוון אחר ("משהו שם מרגיש לא נכון"), אף רשימת בעד-ונגד לא תכריע — כי הרשימה מדברת רק בשפת הראש, וחצי מהוועדה הפנימית בכלל לא הצביעה.
מכירים את זה? ביום ראשון החלטתם סופית לעזוב. ביום שלישי החלטתם סופית להישאר. ובשבת — שוב מההתחלה. החלטה שמתהפכת שוב ושוב היא כמעט תמיד עדות לכך ששני קולות פנימיים מתחלפים ליד ההגה: כשהראש נוהג מחליטים א', כשהרגש תופס את ההגה מחליטים ב'. אף אחת מ"ההחלטות" לא באמת התקבלה — כי אף אחת לא כללה את שני הצדדים.
זו המלכודת המוכרת: עוד טבלת השוואה, עוד התייעצות, עוד סרטון. אבל אם הקושי הוא רגשי — פחד מאכזבה, אשמה כלפי מישהו, אבל על מה שנעזב — שום כמות מידע לא תפתור אותו. המידע החסר לא נמצא בגוגל; הוא נמצא בפנים, אצל הרגש, שעדיין לא קיבל את זכות הדיבור.
ברוב המקרים, כשהפחד שמתחת להתלבטות מקבל שם ומקום — ההחלטה כבר כמעט מקבלת את עצמה.
במפגש טרילותרפיה אנחנו עושים את זה באופן ממשי: נותנים לראש את הבמה — כל הטיעונים, עד הסוף. אחר כך לרגש — לא מה הוא "חושב", אלא מה הוא מרגיש ומפחד. ואז מתרחש הדבר המעניין: מהאמצע — המקום ששמע את שניהם — ההחלטה נראית אחרת. לא "מי צודק", אלא "מה נכון לי". החלטות שמתקבלות משם מחזיקות מעמד, כי אף חלק לא נשאר בחוץ.
לא לכל החלטה יש שבועיים. לרגעים כאלה, כלל אצבע: עצרו לשלוש נשימות עמוקות, שאלו "מה אני מרגיש בגוף עכשיו?", ותנו לתחושה קול אחד ברור — ואז החליטו. גם 30 שניות של הקשבה פנימית משנות את איכות ההחלטה.
להמשך קריאה: למה הראש והרגש אומרים דברים שונים? · תהליך רגשי למבוגרים
התלבטויות תקועות הן אחת הסיבות הנפוצות ביותר שאנשים מגיעים אליי — ואחת המספקות ביותר לעבודה. עליי ←