הראש והרגש הם שתי מערכות שונות שמעבדות את המציאות בדרכים שונות: הראש חושב במילים, בכללים ובתחזיות; הרגש מגיב בגוף, מהר ומהזיכרון. כשהמסקנות שלהם סותרות — "צריך להישאר" מול "בא לי לברוח" — נוצר הקונפליקט המוכר. זה לא סימן שמשהו מקולקל בכם: זה המבנה הפנימי של כולנו.
הראש למד את מה שהסביבה לימדה: מה מצופה, מה "נכון", מה אחראי. הוא מדבר בשפת החובות — צריך, כדאי, אסור. הרגש למד ממקום אחר לגמרי: מהחוויות עצמן. הוא זוכר איך הרגישה דחייה, איך נשמעה מחמאה, מה קרה כשסמכנו על מישהו. ולכן כשמגיע רגע החלטה, כל אחד שולף מהארכיון שלו — ולא פעם הארכיונים סותרים.
כי רובנו למדנו ששני הקולות לא יכולים לחיות יחד — שצריך "להחליט מי צודק". וכך אנחנו מתרוצצים: יום מצייתים לראש ומרגישים חנוקים, יום נסחפים אחרי הרגש ומרגישים אשמים. הבעיה איננה אף אחד מהקולות — הבעיה היא שאין מי שמקשיב לשניהם. בטרילותרפיה קוראים לזה "האמצע הרדום": המקום שאמור להנהיג, אבל אף אחד לא לימד אותנו להעיר אותו.
הצעד הראשון פשוט להפתיע: להפסיק לשפוט את הקונפליקט ולהתחיל להקשיב לו. לתת לראש לומר את כל דאגותיו — עד הסוף, בלי לקטוע. לתת לרגש להגיד מה הוא באמת רוצה — בלי "אבל". ואז לשים לב: יש בכם מקום שלישי, שקט יותר, ששמע את שניהם. משם — ורק משם — אפשר לבחור באמת. זו בדיוק העבודה שנעשית במפגש טרילותרפיה: כל קול מקבל במה, והאמצע לומד להנהיג.
בהתלבטות הבאה, קחו דף וכתבו שתי עמודות: "מה הראש אומר" ו"מה הרגש מרגיש". בלי לצנזר, בלי להכריע. ברוב המקרים תגלו ששני הצדדים הגיוניים לגמרי — ושעצם הכתיבה כבר הרגיעה משהו. זה האמצע שלכם, מתחיל להתעורר.
להמשך קריאה: איך להקשיב לרגש בלי שהוא ינהל אותנו · למה קשה להחליט כשיש קונפליקט רגשי · מהו תהליך רגשי
הקונפליקט בין הראש לרגש הוא הנושא שאני פוגש הכי הרבה בקליניקה — ובחיי שלי. עליי ←