ספריית ידע ← השראה
השראהחמש עשרה שנים לא בכיתי. לא בלוויות, לא בפרידות, לא בסרטים עצובים. חשבתי שזה כוח. זה היה יובש.
הייתי הבחור שעובד בעבודות פיזיות ומשעממות, שאם הייתם אומרים לו "עבודת נשימה" היה מרים גבה ושואל: "מה זה השטויות האלו?" ספקן מקצועי. גאה בזה, אפילו.
הגעתי לסשן ריברסינג ראשון בעיקר כדי להוכיח שזה לא עובד. שכבתי, נשמתי כמו שאמרו לי — שאיפה מתגלגלת לנשיפה, בלי הפסקות — ובשלב מסוים משהו בחזה שלי, שהחזקתי סגור בלי לדעת שאני מחזיק, פשוט נפתח.
בכיתי. לא בכי קטן ומנומס — בכי של 15 שנים. ואחריו הגיע שקט שלא הכרתי. לא שקט של "אין רעש", שקט של "הכול במקום".
מהיום ההוא התחיל מסע: הטרילותרפיה עשתה סדר בקולות שבראש שלי — הכרתי את הראש שלי, את הרגש שלי, ואת מי שאמור להנהיג את שניהם. העיצוב האנושי — דווקא הוא, שנשמע הכי מיסטי — נתן לי חוברת הוראות הפעלה שמעולם לא קיבלתי.
ובשלב מסוים הבנתי: עידן העבודות המשעממות נגמר. הגיע עידן המיקוד במתנה שלי לעולם ולעצמי — ללוות אנשים אל אותו רגע שבו משהו סגור נפתח.
כי אולי גם אתם "לא בוכים". או לא צוחקים באמת. או פשוט מרגישים שמשהו תקוע ואין לו שם. אני לא מבטיח שתבכו בסשן הראשון — אני מבטיח שנלך לחפש יחד את מה שמחכה להשתחרר.